שנת הפרישה הראשונה היא שנת מלכודת הדבש 

רינה עבדה באחת החברות הגדולות במשק ויצאה לפרישה מוקדמת בגיל 55. חשבון הבנק שלה, שהיה רגיל לראות רק יתרות חובה, זכה להתכבד בסכום כסף שכמוהו לא ראה מימיו: 450,000 - במזומן, טבין ותקילין. פיצויי פרישה, דמי מחלה וגם תוספת מיוחדת למי שהסכים לפרוש לפני גיל הפנסיה. כמוה יצאו לגמלאות גם דוד, שקיבל 520,000 ושאול שקיבל 380,000.

המשותף לשלושתם, עפ"י נתוני אחד הבנקים, שתוך שלוש שנים הכסף יתאדה. ישדרגו את המכונית, אולי אפילו יקנו ג'יפ, ישפצו את המטבח סוף סוף, ויעזרו לילדים. תוך שלוש שנים הכסף יעלם, כאילו אין מחר. סכומי הכסף שניתנו להם בפרישה הם סכומי עתק, על פי קנה המידה של שכיר. מעולם הם לא ראו בחשבון הבנק שלהם סכום כזה, ולעולם גם לא יראו. הדעת נותנת שהם יחשבו את צעדיהם בקפידה, יראו גם מעבר לטווח של שנתיים שלוש.

שנת הפרישה הראשונה היא שנת מלכודת הדבש. בשנה ראשונה זו נעשות החלטות משפחתיות-כלכליות שנזקיהן ארוכי טווח. חלק מההחלטות נעשות כבר לפני הפרישה, כשרק "מריחים" את הכסף הגדול.

מה גורם להם לשרוף את הכסף במהירות כזו? מדוע לא ישימו את חלקו הגדול בחיסכון מניב, שישפר את רמת חייהם לעתיד? תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, וההוצאות אינן יורדות בגיל השלישי. לעיתים קרובות הן עולות.

שנת הפרישה הראשונה מתאפיינת בשינויים דרמתיים. הראשון שבהם הוא ההכנסה שיורדת. השני הוא הזמן הפנוי שנוצר, וגורם דווקא לעליה בהוצאות. הפורש הממוצע ממשיך לחיות ברמת החיים לה הוא התרגל, ואת הפער שנוצר הוא מממן מהסכום החד פעמי הנ"ל. לשם המחשה ניקח את רינה, שפרשה בגיל 55. משכורתה הייתה 11,000, מתוכם 10,000 מבוטחים לפנסיה. היא צברה 60 אחוזי פנסיה והקצבה שהיא תקבל תעמוד על 6,000 ?. תשלומי ביטוח לאומי היא תקבל רק בגיל 62. אם היא תמשיך לחיות ברמה אליה היא הורגלה, של 11,000 - לחודש, יווצר פער תזרימי חודשי שלילי בגובה של 5000 ?. הפער החודשי הוא גבוה יותר, כי ההוצאות שלה עולות. עכשיו היא גם אוכלת בבית, מטלפנת מהבית, יוצאת לקפה עם חברות בקניון ויש לה יותר זמן לנכדים שכידוע מאד אוהבים את האוכל המבושל של סבתא וגם צעצועים.

5,000 - לחודש הם 60,000 - לשנה, אם רינה לא תהדק את החגורה יתאיידו תוך 3 שנים 180,000 ?. נוסיף לזה את השיפוץ שעליו היא חולמת כבר הרבה זמן, את 20,000 השקלים שהיא תיתן לכל אחד מארבעת ילדיה ואת הטיול הגדול לחו"ל והנה התאדה הכסף. 3 שנים של שכרון חושים כאילו היא עשירה באמת.

ועכשיו נגמרה החגיגה, וצריך להוריד את רמת החיים ב 5000, מיידית, אחרת יהיה מינוס ענקי בבנק ועל קרן ההשתלמות הבאה אי אפשר לבנות.

רינה נפלה בשנת הפרישה הראשונה למלכודת. סכומי הפרישה הגבוהים שהוזרמו לה לחשבון סינורו אותה, אך אפשר גם אחרת. בגיל 58 היא תהייה עדיין צעירה ומלאת אנרגיות.

רינה צריכה לקחת שתי החלטות אסטרטגיות להמשך חייה. הראשונה נוגעת לסכום הכסף שהיא קיבלה זה עתה. חלקו הקטן ישמש לבזבוזים שכן, "לא תעצור שור בדישו". אך את חלק הארי היא צריכה לשים בקרן מניבה, לטווח הארוך. לשמירת רמת חייה בעוד חמש, עשר  ועשרים שנה. וגם שלא תזדקק לילדיה לעת זקנה (יהיה נבון לרכוש ביטוח סיעודי ולשקול גם ביטוח רפואי פרטי, אם עדיין אין לה). ההחלטה האסטרטגית השניה נוגעת לרמת ההוצאות החודשית שלה, עם הפרישה מהעבודה. אין מתנות חינם, ומי שמקבל 6000 - צריך להתאים את רמת החיים שלו בהתאם. זה נכון תמיד, אך בעל משמעות קריטית ביציאה לגמלאות, בעת ירידה דרמתית כל כך בהכנסות.

קשישים רבים במדינת ישראל נזקקים לקצבאות, תלויים בחסדי החלטות קופות החולים, לא גומרים את החודש בלי עזרת הילדים. חלקם באמת חסרי כל, חלקם הרוויחו למחייתם אך לא חסכו לעת זקנה. עתידה של רינה בידיה. החלטותיה בשנת הפרישה הראשונה יובילו אותה לעבר המלכודת או יאפשרו לה ללקק מעט דבש, לעת זקנה.